<h1>תוספות רבינו יהודה שיר ליאון</h1>
<h2>דף פט.</h2>
[ונטרחו ונייתי מותר הפסח]... אחר, ואחר כך נמצא וילקחינו ויעשה ממנו פסח סתם כמו שפירשתי. וא"ת והא אמרינן ל[קמן [פ"ט ע"ב] מכר] שלמיו ועולותיו לא עשה ולא כלום. וי"ל דהני מילי שלמים שבתחילה הקדישו לשם כך, אבל האי שמתחלה הפרישו לשם פסח כי הוי נמי שלמים יכול למוכרו כפסח עצמו שמותר למכור ולימנות עליו מי שירצה. וא"ת למ"ד [לעיל ע"ג ע"א] פסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה אתי שפיר דמצי מייתי ליה סתמא, וממילא יהיה מותר פסח, [אבל] למ"ד מותר פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, היכי מצינן לפרושי לעיל וניתי מותר הפסח. וי"ל דלדידיה צריך לפרש דהכי קא פריך, וניתי מותר הפסח, כלומר מעות שנשתיירו מפסח כמו שפירש בקונטרס. א"נ כגון שהפריש שתים לאחריות ונאבד אחד ולקח האחר, ולאחר זמן נמצא, דמותר הפסח כי האי דברי הכל לא בעי עקירה. מיהו לא ידעתי מנה ליה לרבי הא דכה"ג לא בעי עקירה. וא"ת היכי מייתי מותר פסח, והלא צריך לאיתויי לאחר תמיד של בין הערבים, וקא עבר משום עליה השלם. ואומר רבי דשמא פסח שני אינו מצותו אחר התמיד, דלא ילפינן פסח שני מפסח ראשון לגבי האי. והשתא אתי שפיר דאינו עובר משום השלם, שהרי מייתי לה קודם התמיד. מיהו קשי דלקמן [צ"ה ע"א] משמע דכל העבודות של ראשון היו בפסח שני, וכתיב ועבדת את העבודה הזאת, שיהיו כל עבודות החודש הזה כזאת בפרק מי שהיה טמא. ואילו מותר פסח בעי סמיכה. לעיל פרשתיה. אימר דאמרינן דיעבד לכתחלה מי אמרינן. תימה לרבי וכי משום דלכתחלה לא אפשר יניח ליפטר מספק כרת. בשלמא דאזמינהו מעיקרא שפיר. תימה הכא מסיק דאזמינהו מעיקרא, אלמא דשה לבית אבות דאורייתא, דאי לאו דאוריתא לא צריך לאזמינהו מעיקרא. ובמסכת נדרים פרק אין בין המודר [ל"ו ע"א] מסיק דההיא דשה לבית אבות לאו דאורייתא, דקתני התם א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא (דמאי) מדתנן האומר לבניו הריני שוחט את הפסח לשם מי שיעלה ראשון, כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו, ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא על בישרא קאי ומזכה להו. ומאי מוכיח מהתם לימא דאזמינהו מעיקרא כדקאמר הכא. ועוד קשה, דאי שה לבית אבות דאורייתא למה לי [למינוי] בלא מינוי נמי יכול לשחוט סתמה לבית אבות. מיהו הא מצינן לדחות, דאיכא נמי גדולים שמנויים, דבכל ענין מיירי, ולהכי מוקי לה דאזמינהו מעיקרא. אבל קשי ההיא דנדרים כמו שפירשתי.
<h2>דף פט:</h2>
ניהוי האי כידיו של אחד מהן יפות. וא"ת מאי קאמר, והרי טעמא משום שהמנה אחרים עמו. וי"ל דהכי קא פריך, ליהוי האי דאזמניה כידיו של אחד מהם יפות, ואי אמרת דדוקא נקט המנה אחרים עמו אם כן תפשוט איפכא דדוקא משום דמינה אחרים על חלקו אבל משום ידים יפות מצי אמר ליה טול חלקך וצא. בני חבורה רשאים ליחלק וכו'. וא"ת תיפשוט ליה ממתניתין דקתני מינה אחרים על חלקו רשאין ליתן לו את שלו, וטעמא משום דהמנה אחרים, אבל לא המנה אחרים על חלקו אינו רשאי ליחלק. וי"ל דמתניתין איירי כגון שהתנו שלא ליחלק, ואפילו הכי כיון דהמנה אחרים על חלקו יכול לומר לו טול חלקך וצא. וכי מאחר שלא עשה ולא כלום אמאי דמיו לנדבה. וא"ת וכי אמרינן נמי דמה שעשה עשוי אמאי יפלו דמיו לנדבה [וי"ל בשלמא] אי אמרת מה שעשה עשוי משום הכי יפלו דמיו לנדבה דקנסינן ליה שלא ימכור פעם אחרת, דכיון [שמה] שעשה עשוי אם כן אי לא קנסינן ליה אתי למכור פעם אחרת. אלא אי אמרת דמה שעשה ולא כלום, אי לא קנסינן ליה בלא קנסא נמי לא יועיל המכר, שאינו פוטר עצמו מן חובתו. ומשני דאפילו הכי מיקנס קא קנסינן ליה.
<h2>דף צ.</h2>
עופות שאין המום פוסל בהן וכו'. הכא מיירי בעופות [של חולין]. וא"ת מה למוקדשים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, תאמר בעופות של חולין שאוסר דבר שהוא שלו. וי"ל דלפי מאי דמסיק דממנה (אחרים) [זונה] על פסחו אז אתי שפיר. כי פליגי במצה ומרור. וא"ת לר' זירא היכי מוקי לההיא דאתנן, והלא אינו משייר לפסח אלא לצורך הפסח דוקא. וי"ל דמוקי לה בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי. וההיא דלעיל דהמנה אחרים על פסחו מיירי כששייר במעות. אי נמי כר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון הדיוט הוא. והא דקתני המוכר שלמיו לא עשה [ולא כלום] אתיא נמי כותיה. והא דקאמר לא עשה ולא כלום, היינו לגבי שאינו פוטר עצמו משמכרו, אבל לקדש בו את האשה הרי הוא ממונו.
<h2>דף צ:</h2>
עד שיכלו מעות שבשופר. וא"ת היאך היה [הכהן] מקריב את הקינים ליולדות, והלא כל המעות מעורבות זה בזה, ופעמים שהכהן היה קונה מן המעות של יולדת זו ליולדת אחרת. ואפילו אי נמי אמרינן דהיולדות מתנות דהכהן שקנה יקריב ממעותיהן למי שירצה, מ"מ לא ניחא שאין היולדות לפנינו שיוכל הכהן לומר הריני מקריב לשום האשה הזאת. ולא דמי להא דאמרינן בפרק בכל מערבין [ל"ז ע"א] ובמסכת יומא [ע"ש נ"ה ע"א] שתי נשים שנתערבו קיניהן מקריבן הכהן למי שהן, ומטעם ברירה כדמפרש התם. דהתם הרי [הנשים] לפניו ולוקח שתי בהמות יחד ומקריבן לשמן, אבל הכא כה"ג לא שייך ברירה. ואומר רבי שהיו מביאין המעות צרורים בבגד קטן, ונותנו בשופר ומקריב הכהן כל צרור בפני עצמו לשם מי שהביא. תנן (מי) [זב] (ששחט) [שראה] שתי ראיות שוחטין עליו. ה"ה דהוה מצי למיפרך ממתניתין דריש מי שהיה טמא [להלן צ"ב ע"ב] דקא סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, כמו שאפרש. אבל ניחא ליה למיפרך ממתניתין, דעלה קאי. שמיני מאי קמ"ל. וא"ת ליקשי עלה דמתניתין מאי קמ"ל, כמו שמקשה על הברייתא. וי"ל דבמתניתין לק"מ, דנקט סיפא להוכיח ארישא דמיירי בטבול [יום] כמו שמוכיח לעיל מסיפא, אבל ברייתא קשי מאי קמ"ל.
<h2>דף צא.</h2>
אונן והמפקח את הגל וכו'. וא"ת מאי קמ"ל מאונן פשיטא. וי"ל דס"ד דאגב צעריה שמא אינו יכול לאכול ולא לישחוט עליה קמ"ל.
לא שנו אלא גל עגול. פירש רבינו חננאל גל עגול קצר מלמעלה ורחב מלמטה, וכשהתחיל לפקח מתחיל מלמעלה ומאהיל עליו. אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני. (דאי) משום דגל ארוך מתחיל מן הצד ואינו מאהיל עליו. ומשום הכי פטור דכיון דספק הוא אין לו תקנה, כדאמרינן לעיל [פ"ט ע"א] גבי חמשה שנתערבו פסחיהן. ומיירי דזרקו הדם כבר, דאילו לא זרקו הדם אינם פטורים לעשות פסח שני למ"ד אכילה מעכבא. [אבל] זרק הדם, אע"פ שאינו אוכל את הבשר, פטור מלעשות פסח שני, דשמא טהור היה [בשעת] זריקה, וכיון דטהור היה בשעת זריקה, מכאן ואילך אם נטמא אכילה לא מעכבא, [כמו שפירש]תי לעיל. שהוא בלא תעשה ת"ל לא תוכל לזבוח. בפרק בתרא דמסכת זבחים [קי"ד ע"ב] מוקי לה כגון ששחטו קודם חצות, דהשתא ליכא כרת, אלא לאו בעלמא. אבל אם זבחו לאחר חצות כרת נמי איכא משום שוחט חוץ.
<h2>דף צא:</h2>
מיבעי ליה איש ולא קטן. וא"ת אמאי איצטריך למעוטי הכא קטן יותר מכל מצות הכתובות בתורה שאין הקטן חייב בהן. וי"ל דאיצטריך למעוטי משום דכתיב [במדבר ט'] והנפש, דמשמע ואפילו קטן. אי נמי מיירי כגון שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני, דסד"א כיון דבפסח שני גדול הוי ליחייב, קמ"ל דפטור. והא דאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות [נ"ב ע"ב] כי ינאף איש את אשת [דדרשינן] איש ולא קטן, לא בא לפטור הקטן, דפשיטא דאינו בר עונשין, כי אתא קרא למיפטר האשה. [ו]מיירי בקטן פחות מבן תשע, דאילו בבן תשע ביאתו ביאה, וחייבת (סקילה אם אשת כהן, ואם אשת ישראל) [שריפה אם בא אבת כהן ואם אאשת איש] חנק.
ההוא מבעי ליה לכדר' יצחק דאמר איש זוכה ואין קטן זוכה. וא"ת ל"ל קרא תיפוק ליה דאינו בר שליחות, וכיון דאינו בר שליחות אינו בר זכיה דהא בהא תליא, דמה שזכין לאדם שלא בפניו היינו מטעם שליחות שהזוכה נעשה שלוחו. וכן משמע בפ"ק דב"מ [י"ב ע"א] דאמר חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו, אלמא דזכיה משום שליחות. וכן משמע פרק איזהו נשך [ע"א ע"ב] רבינא אמר נהי דשליחות לגוי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה, מידי דהוי אקטן, קטן אע"ג דלית ליה שליחות זכייה מיהא אית ליה. משמע דזכיה מטעם שליחות נינהו. וי"ל דמהכא מפקינן דקטן אינו בר שליחות ואינו בר זכיה. וא"ת והלא בפרק האיש מקדש [מ"א ע"ב] מפיק ר' יצחק מילתיה מאיש לפי אכלו. וי"ל דהתם מאן דאית ליה שליחות מאיש שה מפיק דר' יצחק מאיש לפי אכלו, אבל הכא דמפיק דרבי יצחק מאיש שה סבר לה כר' יהושע דמפיק שליחות מושחטו אותו כל עדת בני ישראל. וא"ת למה לי קרא דאין קטן זוכה, תיפוק [ליה] משום דאין לו זכיה כדאמרינן בב"מ [י"ב ע"א] מציאת חש"ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום, וכיון דאין לו זכיה כ"ש דאין זוכה לאחרים. וי"ל דודאי אינו זוכה במציאה, אבל היכא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו אית ליה זכיה מן התורה לנפשיה, כדאמרינן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"ב] אגוז ונוטלו אבן וזורקו זוכה לנפשיה ואין זוכה לאחרים, ואי נוטל חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים, והיינו מדאורייתא, כדמוכח בתר הכי דפריך מכיצד משתתפין במבוי וכו' למ"ד זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, ומשני שאני שיתופי מבואות דרבנן. משמע דמדאורייתא קא מקשי דזוכה בין לעצמו בין לאחרים. וא"ת אי למ"ד דקטן זוכה בין לעצמו בין לאחרים תיקשי ליה מתניתין דגיטין [כ"ג ע"א] דקתני הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו, וכיון דאית ליה זכיה לאחרים, א"כ יש לו שליחות, דהא זכיה מטעם שליחות כדפרישית. ל[פיכך נראה ד]מיירי כגון קטן שנוטל חפץ [ואינו] (ו)מחזירו לאחר זמן, דלדברי הכל אינו זוכה לאחרים. ודוחק לתרץ הכי, דקטן סתמא משמע דמיירי בפחות [מי"ג] שאינו בר עונשין. ואומר [ר' דמיירי] בפחות מי"ג, וכי אמרינן דאית ליה שליחות וזכיה הני מילי בעלמא דזכות הוא דאיכא [למימר] מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, אבל גבי גט דחוב הוא לה אינו בר שליחות כלל. וא"ת הלא אמרינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] זכין לקטן ואין זכין לגדול. פירוש זכין לקטן כיון שאין לו יד לזכות, ואין זכין לגדול דכיון שיש לו יד לזכות לא זכינן ליה מדרבנן, אלמא דקטן לית ליה זכיה. וי"ל דאיירי בפחות מפעוטות שנוטלין אגוז וזורקו אבן ונוטלו. ועוד אומר ר' דמיירי בקנין חליפין דודאי קטן אינו יודע לאקנויי בחליפין כאשה דאמרינן בגיטין [כ' ע"א] גבי כתב גט על הטבלה דאשה לא ידעה לאקנויי, אבל במידי אחרינא אית ליה זכיה מדאורייתא. והא דאמרינן במסכת סוכה [מ"ו ע"ב] לא ליקני איניש לוליבא בהושענא לינוקא דמשמע דקטן לא קני. י"ל דמיירי בקטן פחות משש שאינו יודע כלל לקנות ולמכור, מפי רבי.
<h2>דף צב.</h2>
מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום. פירש רש"י דדוקא וראה קרי, אבל טמא מת [הוא] בעצמו נמי יכול ליכנס בעזרה, כדאמרינן במסכת סוטה [כ' ע"ב] ויקח עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. וקשיא לר' מהא דאמרינן במשניות בריש מסכת טהרות [כלים פ"א מ"ח] החיל מקודש ממנו שאין טמאי מתים נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, (היכל) [עזרת ישראל] מקודש ממנו שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. אלמא דטמא מתים אסור ליכנס בחיל וכל שכן לעזרת נשים. וי"ל דמדרבנן הוא דאסור, מדאורייתא מותר. ורש"י אזיל לטעמיה דמפרש דתנא קמא פליג אדר' יוחנן ואית ליה דאית ביה עשה מדאורייתא מיהא. אי נמי כמו שאפרש. לכך נראה דלאו דוקא נקט "וראה קרי" דה"ה טומאת מת מדרבנן, והא דנקט וראה קרי לרבותא נקטיה, דאפילו טבול יום דקרי שהוא משולח חוץ לב' מחנות דאורייתא נדחה מפני הפסח. וא"ת והא אמרינן במסכת סוטה [שם] הוציאוה שלא תטמא את העזרה, ופריך למימרא דטמא מת אסור במחנה לויה, והכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו, ומשני חיישינן שמא תיפרס נדה. ואמאי לא משני דמדרבנן מטמא ומשום הכי קאמר הוציאוה. ואומר ר' דכי אמרינן דטמא מת אסור ליכנס בתוך העזרה מדרבנן היינו היכא דנטמאת חוץ לעזרה, אבל היכא שנטמאת בעזרה אינו צריך להוציא חוץ לעזרה ו[כן מוכח] מהא דאמרינן במסכת תמיד פ"ק [כ"ה ע"ב] אירע קרי באחד מהם יצא וילך במסיבה [ההולכת לו תחת] הבירה והנרות דולקות מכאן ומכאן עד שמגיע לבית הטבילה ומדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד, וזה היה כבודו מצאו נעול בידוע שיש שם אדם, ירד וטבל ועלה ונתחמם כנגד המדורה וכו'. פירוש בית הכבוד היה שם, משום דאמרינן בעלמא [חולין כ"ד ע"ב] בעל קרי שטבל ולא הטיל מים ולא עשה כלום, לפי שנשאר באמה מן הקרי. וא"ת וליעבדו גומא [וישתין שם] וי"ל משום הכי היה שם בית הכסא שישב עליה בשעה שישתין, דאמרינן בעלמא [ברכות מ' ע"א] אין מי רגלים כלים אלא בישיבה מפני ש[ניצוצות נתזין ויהא] נראה ככרות שפכה, ואינו משתין בו [מעומד]. וקתני התם דהלך וישב אצל אחיו [הכהנים] במדורת בית המוקד. ומדורת המוקד חציו בקודש וחציו בחול [מדות פ"א מ"ו], וכל שכן שמותר בעזרת נשים שכולה בחול, אלמא כיון ש[הטומאה] באה לו שם אינו צריך לצאת. [וכן נמי] אמרי' בסנהדרין פרק אלו הנחנקין [פ"א ע"ב] כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו [לב"ד אלא] פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין, דווקא חוץ לעזרה מוציאין אותו והורגין אותו בעזרת נשים, אלמא [דהיכא] שהטומאה באה לו שם אין צריך [להוציאו מעזרת נשי]ם. ואומר רבי דאין חילוק בין היכא שהטומאה באה לו בפנים בין שבאה לו בחוץ, דבכל ענין אין טבול יום [נכנס] לעזרת נשים. והא דתמיד לק"מ, שמדורת בית המוקד הרי היא מן הצדדין לצד צפון ואין (לו) [דרכן] ליכנס בעזרה דרך שם ולא נתקדש כל כך שלא יכנס שם טבול יום, אבל עזרת נשים שדרך שם כל העולם נכנסין בעזרה שם החמירו יותר. וההיא דסנהדרין לק"מ דמה שמוציאין חוץ לעזרה, היינו חוץ [מכל] העזרות. והא דלא משני בסוטה דמשום טומאה הוציאוה, אומר רבי דמתניתין מיירי בטומאה דאורייתא, מדקתני הוציאוה הוציאוה במהירות, ש"מ דאיכא טומאה דאורייתא, דאי ליכא אלא טומאה דרבנן אם כן אמאי ממהרין אותה כל כך להוציא, היה להם להוציא אותה בנחת, שאם טהורה היא חיה, ואם מתה אין כאן טומאה כי אם מדרבנן, ושמא לא תהא מיתה עד שיהיו לחוץ. [וקשי] לפי מה שפירש הר"י דבית המוקד היו נכנסין שם טבולי יום, אם כן ליכנס מצורע שראה קרי [בשמיני] שלו דרך בית המוקד, ובית המוקד חציו בקודש וליתן ידיו לבהונות לאותו חציה שהיא מקודשת. (אלמא) [אבל] לפירוש ריב"א לא קשי מידי דמפרש לעיל [פסחים פ"ה ע"ב] דקתני מפני מה לא קדשו שער ניקנור מפני שמצורעין מכניסין ידם לבהונות דרך שם. וקשי לר' יב"א ליקדשו שער ניקנור ויהיו מצורעים לחוץ ויתנו ידיהם לשער ניקנור שהיא מקודשת. ומשני דאפילו נתקדש שער ניקנור אין זה לפני י"י, אלא אם נכנסין לתוך העזרה ממש. ה"נ בית המוקד אע"פ שנתקדשה חציה אין זה לפני י"י. אבל אם נתקדשה לפני י"י קרינא ביה. א"כ קשי נמי אמאי לא היו נכנסין מצורעים [דרך מדורת בית] המוקד וליכנסו ידיו בחציו מקודשת. דאע"ג דהיא לצדי צפון איכא מ"ד במסכת [זבחים]... ושוחטין נמי שם קדשי קדשים. [זה כתוב בגליון]... דרבנן. ואומר ריב"א דש[מא] (חט) דרך גגין ועליות [לא] נתקדשו... שוחט מן הצד דרך בית המוקד (ששמ) שטמיאי מתים ואפילו טבולי יום [נכנסין] לשם.
מוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בה כרת. הכא [לא מצי] למימר תיפוק לי דמותר ליכנס בתוך מחנה לויה דמתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו, דהיינו [טעמא שיכול] ליתן ידיו לבהונות, דמתוך שהותר לצרעתו הותר לקיריו. אבל ליכנס במחנה לויה לא הותר [לצרעתו, דהא ליכא שום איסור ליכנס מחוסר כפרה במחנה לויה כדאמרי' במשניות (כלים פ"א מ"ח)] עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס בתוכו, (היכל) [עזרת ישראל] חמור ממנו שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. אבל בעזרת נשים שהוא ממחנה לויה מחו"כ נכנס לשם שפיר. להכי איצטריך לומר טעמא דמוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת.
וא"ר יוחנן אפילו עשה אין בו... דר' יוחנן פליג אברייתא. דתנא קמא דברייתא אית [ליה] דעשה איכא מדאורייתא, ור' יוחנן סבר דאין [זה אלא עשה] מדרבנן. ואינו נראה, חדא דאם כן הול"ל ר' יוחנן אומר. ועוד והלא ר' יוחנן אינו תנא דאם איתא דר' יוחנן היה תנא [א"כ בפ"ק] דכתובות [ח' ע"א] דפריך מהברייתא לר' יוחנן דאמר חתנים [מן המנין] ואין אבלים מן המנין, לישני ליה ר' יוחנן תנא הוא ופליג, כי היכי דמשני התם לרב רב תנא הוא ופליג. [ואי]ן זה קשיא, דתרי ר' יוחנן [הוו], אחד ר' יוחנן דמיירי בברייתא כדאמרינן בנדה מאימתי פתיחת הקבר ר' יוחנן אמר שלש... וכן נמי אמרינן לקמן בערבי פסחים בתחילתו [פסחים ק"ד ע"א] תנאי היא דא"ר יוחנן בנן של קדושים אומר אחת ונהגו העם לומר שלש. אלמא דמיירי בברייתא. מיהו אין נראה לפרש דרבי יוחנן פליג אתנא דברייתא, [דאם כן] פליג תנא (קמא) דברייתא אההיא דתמיד [כ"ה ע"ב] דטבול יום אינו יוצא ממחנה לויה אלמא לאו ברייתא היא. וכן נמי משמע במשניות [כלים פ"א מ"ח] דקתני החיל מקודש הימנו שאין טמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם, אבל בחיל משמע שטבול יום נכנס לשם, אלמא דבמחנה לויה נכנס טבול יום, שהרי הבית עד שער ניקנור הוי מחנה לויה, כדאמרינן במשניות [זבחים קט"ז ע"ב] מחנה לויה עד שער ניקנור הוי מחנה לויה. ואיכא למימר דר' יוחנן אמורא הוא ופליג אברייתא, דס"ל כהני משניות דסברי דטבול יום אינו אסור במחנה לויה כי אם מדרבנן, ופליגי בה הברייתא והמשנה. ועוד י"ל דאיכא תנאי בפ"ב דזבחים [י"ז ע"ב] במחוסר כיפורים של זב [אי] כזב דמי או לא, הכא נמי הוי מחוסר כיפורים של מצורע דהוי כזב. ופליגי בהא, דת"ק סבר דאיכא עשה מן התורה דמחוסר כיפורים של מצורע כמצורע דמי, ורבי יוחנן סבר דמדאורייתא אין בו עשה, דמחוסר כיפורים של מצורע לאו כמצורע דמי. ואינו נראה להרב ר' חיים, דהא דאמרינן התם דפליגי במחוסר כיפורים של זב כזב דמי היינו לגבי שאם עבד חילל דטמא הוא, אבל לגבי לטמייה ב' מחנות דברי הכל לאו כזב דמי. והכי נמי פרק ארבעה מחוסרי כפרה [כריתות י' ע"א] קאמר נמי התם דפליגי במחוסר כפורים כזב דמי או לא, וקא פליגי גבי פסחים הכא בטומאה דזבין ויולדות אינן אוכלות בפסח ראשון ואפילו טבול יום דזב למ"ד כזב דמי, אבל לגבי טמויי ב' מחנות לא. וא"ת הא אמרינן במסכת נזיר פ"ג מינין [מ"ה ע"א] (גבי פסול עבודה) אלא אמר אביי טבול יום של זב כזב דמי ואפילו הכי כיון דמחוסר כפרה [הוא] לא עייל. ואומר רבי דאפילו לגבי טמויי מחנות אמרינן התם כזב דמי ובפ"ב דזבחים [שם] אמרינן כולי עלמא מחוסר כפורים של זב כזב דמי. ואומר רבי דודאי היכא דאיכא תרתי דהוי טבול יום ומחוסר כיפורים הרי הוא כזב לגמרי, אבל מחוסר כיפורים ואינו טבול יום אמרינן בזבחים דלאו כזב דמי. וא"ת והרי טבול יום דמצורע דאמרינן הכא דאינו כזב שאינו אסור כי אם מדרבנן. וי"ל דהכא אינו טבול יום מטומאת מצורע אלא מטומאת [בעל קרי], ואינו כמצורע, אבל מחוסר כיפורים בו... היה של זב הרי הוא כזב גמור ... ת. ועוד קשי אי אמרינן דפלוגתא דזבחים פ"ב [דמחוסר] כיפורים של זב כזב דמי או לא הוי לגבי [מחנה לויה] קשיא דרבא אדרבא דבמסכת כריתות פרק שני [י' ע"א] אמר רבא דמחוסר כפורים דזב כזב והכא סבר לה רבא כר' יוחנן דאמר דאפילו עשה אין בו וקסבר דמחוסר כפרה של מצורע לאו כמצורע דמי. [ועוד פירש רש"י] בזבחים דמחוסר כפרה של זב כזב דמי היינו לגבי האי דהוי אב הטומאה כזה לקדשים [למנות בו ראשון] ושני, אינו נראה דא"כ קשי הא דאמרינן בשלהי מסכת נדה [ע"א ע"ב] הרי הוא כטמא מת לקדשים קסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי ולפסול אחד ואתיא [כאבא] שאול דתניא טבול יום תחילה לקודש לטמא שתים ולפסול [אחד, משמע אבל לרבנן לא אלא ודאי הוא] כמו שפירשתי.
<h2>דף צב:</h2>
בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה. והיינו טעמא דלא העמידו דבריהם במקום כרת, אבל העמידו דבריהם במקום מיתה. הכא משמע דלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל במקום עשה או לאו העמידו. וא"ת והא אמרינן פרק קמא דשבת [ד' ע"א] הדביק פת בתנור דלא התירו חכמים לרדותה קודם שיבא לידי איסור שבת, אלמא דהעמידו דבריהם במקום כרת. וי"ל דשאני התם [דפשע]. וא"ת והא אמרינן בעירובין פרק בכל מערבין [ל' ע"ב] מערבין לנזיר ביין ולכהן בבית הפרס דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך. אלמא דמשום מצוה בעלמא לא העמידו דבריהם. וי"ל דודאי לגבי [מצוה] בעלמא לא העמידו דבריהם, והכא הכי פירושו לא העמידו דבריהם במקום כרת, כלומר במקום דאילו היה עביד איכא כרת בספק, שאם יש שם עצם כשעורה יהיה טמא ויאכל קדשים בטומאת הגוף שהיא בכרת, ואפילו הכי לא העמידו דבריהם כיון דאילו לא עביד איכא נמי כרת. אבל העמידו דבריהם במקום מיתה, כגון [תרו]מה שאם נטמא ויאכל תרומה אינו כי אם במיתה, אבל אי לא עביד ליכא לא מיתה ולא כרת לא העמידו דבריהם אפילו במקום מצוה. מיהו תימה למ"ד דמערבין לדבר הרשות היאך התירו בית הפרס, והלא לא התירו בית הפרס אלא לדבר מצוה כדמשמע במסכת בכורות [דתנן (כ"ט ע"א)] הנוטל שכר לדון דיניו בטילין להעיד עדותו בטילה להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, ואם היה כהן מטמא תרומתו מאכילו ומשקהו, ומפרש בגמרא אבית הפרס כדרב יהודה [ודוקא] לדון ולהעיד שהוא מצוה מיטמא בבית הפרס אבל לדבר הרשות לא. וי"ל דאפילו למ"ד מערבין לדבר רשות אינו שכיח לערב בו כי אם לדבר מצוה קצת, כדמשמע בריש כיצד [משתתפין (פ"ב ע"א) אמר רב] יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה מאי קמ"ל תנינא כדי שילך לבית האבל או לבית המשתה, מהו דתימא אורחא דמילתא קתני קמ"ל, אלמא דסתמא דמילתא אין מערבין אלא לדבר מצוה. [והא] דאמרינן בפרק בתרא דמגילה [כ"ז ע"א] ובפ"ק דע"ז [י"ג ע"א] דמטמא כהן בבית הפרס ללמוד תורה וליקח אשה, [דוקא ע"י] בדיקה משום דמצוה גדולה מותר כה"ג, אבל לתרומה [אפי'] על ידי בדיקה אינו אוכל תרומה. [אלא] משום דקשיא ליה מאי קאמר דבעי הכא מאי בודקין הלא משנה שלימה היא דבודקין שנותן את העפר בכברה וכו'. ואין לפרש ... והבדיקה בודקין בכברה רב יהודה אמר מנפח אדם בית הפרס והולך, דמ ... האחרת, ומה בדיקה שנישנית במתניתין. לכך נראה לר"ת דלא גרסינן מאי בודקין, אלא דבודקין לאוכלי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה. אמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך, פירוש ע"י אותה בדיקה יכול לאכול אף תרומה. וקשה לפירושו מהא דאמרינן בפרק חומר בקודש [כ"ה ע"ב] מודים ב"ש לב"ה בודקין לעושי פסחים ואין בודקין לאוכלי תרומה אמר רב יהודה אמר שמואל מנפח בית הפרס והולך גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. והשתא ליקשי לפירושו אמאי הפסיק מילתא דשמואל בינתים, והלא אותה בדיקה דאמר שמואל מהניא אף לתרומה. [ועוד] הוה לי' לאיתויי בדיקה דמתניתין דכברה ולפרושי טעמא דלא העמידו וכו'. ועוד קשי דקא בעי התם, איבעיא להו בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו, ומה שייך האי בעיא על בדיקה דשמואל והלא בדיקה דשמואל מהניא אף לתרומה. ועוד קשיא דמייתי מילתיה דרב יהודה אמר שמואל בפ"ב דמסכת כתובות [כ"ח ע"ב] גבי אלו נאמנים בגודלן מה שראו בקוטנן עד כאן היינו מהלכין בשבת ע"כ בית הקברות. ומוקי לה בבית הפרס דרבנן דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח בית הפרס והולך, והתם אמאי קא מייתי כלל מילתיה דרב יהודה והלא לא הזכיר התם תרומה, וההיא בדיקה לתרומה הויא. לכך נראה להר"י דלאוכלי תרומה לא מהניא כלל שום בדיקה, וגרסינן שפיר "מאי בודקין". וה"פ מאי בודקין שיוכל לעשות לכתחילה ולעבור אבית הפרס לכתחלה. דההיא בדיקה דמתניתין היינו היכא דעבר כבר אבית הפרס בלא שום בדיקה, וקאמר דלא קא ידע אם יש בו עצם כשעורה אם לאו וקתני דבודקין אותה ע"י כברה. וההיא בדיקה דרב יהודה אמר שמואל מיירי כדי לעבור לכתחילה לעשות פסחו. והא דמייתי מילתיה דרב יהודה אמר שמואל בפ"ב דכתובות אתי שפיר, דמייתי ליה להוכיח דבית הפרס דרבנן מדמתיר לכתחילה לעשות פסחו, דאילו הוה מייתי הבדיקה דכברה לא הוה מוכיח כלום דבית הפרס דרבנן, דההיא בדיקה מיירי כגון שעבר כבר שאין לו מה לעשות ומהניא האי בדיקה אפילו הוי טומאה דאורייתא. מ"ר.
